חדשות

דף ראשי   שירים   תמונות   ארכיון   

שבעים עובדות שלא ידעתם על לאונרד כהן

חזרה לראש העמוד

בשבח הארעיות

מאת: לאון ויזלטיר

19.8.04

"כנגע נראה לי בבית", אלו הן המילים המסתוריות , מתוך ספר ויקרא (פרק יד', פסוק ל"ה) , שבהן פונה בעל בית לכהן כאשר הוא מבחין בנגע מוזר שפשט במעונו, מחפש אחר סעד והקלה מהטומאה שהסתמנה  בין כתלי ביתו בעקבות אותו הנגע .  מה שמדהים באותו הקול, מה שהדהים את הפרשנים  לגביו , זו הזמניות , חוסר הודאות שבדברים. נדיר למצוא בכתבי הקודש דמות שאינה יודעת בודאות, אך אותו אדם אינו מדווח על נגע בביתו, הוא מדווח על כך שיש לו הרושם שיש נגע בביתו. מדוע ? אולי הפחד ערער את הבטחון שבליבו. אך הסבר נוסף (תמיד ישנו הסבר נוסף!) ניתן לדבר. המסר של סגנון התנסחות זה , שהוא כה נדיר בעולם התנ"כי אך כה מוכר בעולם האנושי, הוא, בלשון חז"ל: "למד לשונך לומר איני יודע".

כאן נח המדרש ל Dear Heather . אך מאותו קול בדיוק  הופק גם תקליט זה שהינו כה רפלקטיבי ונהדר. עבור משוררים , אמנים והוגי דעות, אין אשלייה מסוכנת יותר מאשליית המילה האחרונה. לא קיימת מילה אחרונה מפני שברגע הבא האור ישתנה, הדף יהפך, הליטוף יגמר, הקרח ימס, הצל יחלוף, הזכוכית תשבר, החדשות יגיעו- העולם יראה אחרת, העולם לא יהיה עוד כפי שהיה, כשכתבת , דיברת או שרת את המילים שעוצבו כדי לתפוס אותו, לתקן אותו, ולתפוס את ההגדרה המדויקת שלו פעם אחת ולתמיד. האידאל של המילה האחרונה מייצג רק תשוקה להיות משוחרר מכל הרב גוניות והשינויים התמידיים שבחיים, להביא סוף לנסיון ולהבעה. מאחורי הגרנדיוזיות של המילה האחרונה, ההצהרה הגדולה, הדימוי הסופי, המסקנה האולטימטיבית- מאחורי כל אותה ההתרברבות והמאולצות מונחת אפיסת כוחות וסמכות שכביכול מתכוונת לטוב.

האלבום Dear Heather הוא מענה חריף לאפיסת כוחות זו, ודוחה סמכות שכזו. ניתן ליחס את ההישג שבו לצמצום קנה המידה שלו.

כהן מאז ומעולם היה מרותק לנוכח קטנותו שלו. הוא אינו נאבק כנגד זה , כפי שהוא נאבק בתוך זה. האמנות שלו תמיד היתה מאמץ מתמיד לנסות ולהפיק חשיבות מתוך חוסר-חשיבות. הוא לעולם אינו מציג משהו גדול או משהו בר-קיימא אלא במעוקם כאילו כדי לומר: הנה מה שיודע, זה שלא יודע, ו Dear Heather  מהווה תיעוד מושלם לצניעות מבריקה זו.

כאן הצורה משולבת עם הפילוסופיה. האלבום הוא מחברת, דפי רישום, אוסף מעורב של רעיונות ומצבי רוח ותצפיות וסטיה למגוון כיוונים -ההצהרה המוחלטת של כהן בדבר איבוד הענין שלו במוחלטות.

רוח הדברים באלבום היא זמנית, סוטה לכיוונים שונים, לא שלמה, שקטה, נסיונית, נדיבה, אומנותית.   השיר Dear Heather "הת'ר היקרה" ממוקם במרכז האלבום ובמרכז העולם. כהן שר, אך לא תמיד, לפעמים הוא נותן לאחרים לשיר (במיוחד לאנג'ני ת'ומס, שכהן מחשיב את קולה המדהים כ"מלאכי" יותר מכל "המלאכיות" שלו), ולפעמים הוא מדבר, במילותיו שלו או במילותיהם של אחרים. הוא שואף להשמיע את מה שהוא אוהב, ניתן אף לומר שהוא בא לשבח.

התקליט נחשף בחוסר המונומנטליות שלו. אין רגש הפטור מההתעקשות שלו על המציאות ועל יופיו של המצוי  .קחו לדוגמא את On that day , תרומתו של כהן לאבל על התרחשיות ה 11 בספטמבר, 2001. על " אותו היום בו פצעו את ניו יורק", הוא כתב שיר קצר. אורך הקטע  הוא לא יותר משתי דקות, והוא כולל קולו  של נבל פה (Jews Harp) . אך אין חילול קודש בפשטות זו. כלל וכלל לא. השיר הזה מרגש באופן עמוק דוקא בגלל הסירוב שלו להכנע לפיתוי להגדיל ולהעצים, וגם בשל הטיעון שלו שכל אחד עשוי להגיב לרשע באופן שונה: בטירוף או בהגשת סיוע. השוו את אותה אזכרה לקינות הבומבסטיות בסצנת הרוק, שנבעו כתוצאה מהקטסטרופה בניו יורק, וקבלו שיעור על היושרה שבאבל. או קחו למשל את השיר Dear Heather  , רצועה שובבה ומשעשעת. כאן לא מדובר על צער שמתורגם לניב של הממשי. כאן מדובר על תשוקה. אשה חולפת על פני גבר ומבלבלת אותו באופן כה מוחלט עד שהוא מוכרח ללמד את עצמו מחדש כיצד לאיית. כהן משועשע מהבנאליות שבתשוקה שלו, את המקום שבו היו פעם יסורים, תופסת עכשיו רוח שטות. הערגה נמשכת, אך העבדות נגמרה. והראיה לחופש פנימי נמצאת בכל מקום באלבום. זה הוא חלון ללב של בן תמותה לא רגיל שהוא מענין באופן בלתי רגיל , אדם בעל עוז להתמודד עם הארעיות.

חזרה לראש העמוד

הת'ר היקרה- תגובה ראשונה

4 באוגוסט, 2004                                                                     

מאת: פיקו לייר, ריו דה-ז'נירו

"זוהי הסתלקות , באור", שמעתי את עצמי אומר להפתעתי , בפעם הראשונה שהאזנתי ל" הת'ר היקרה". ישבתי בבית קוטג' קטן במרכז לוס אנג'לס. מביט החוצה על גינה שטופת אור שמש, פרחים, נתזי מים שמקורם במזרקה שבה רחצו ציפורים (הכביש המהיר הסמוך נראה כרחוק ממני במיליוני מיילים). ומה שהאזנתי לו יכל היה להיות ההעתק של התפאורה שמסביבי.

בעבר, בעיקר באלבומו האחרון   Ten New Songs נראה היה כי לאונרד כהן דוחף את שיריו לכיוון של אופל ושקט, המקום שבו הכל מוותר ונכנע. אכן, בעיני  הכח של אותו אלבום טמון בחלקו ביחודיות שלו, באחידות הטון, בשירים הגולשים כגלים זה אל תוך זה בעצמה חמורת סבר. זה היה יופיו של תא מגורים קטן שניצב בסמוך לאולם מדיטצית זן גבוה בהרים.

האלבום החדש עבורי, הוא היופי שבחזרה אל העולם, חגיגת יופיו , גם אם סופו לחלוף. באחד משיריו המוקדמים אודות  נטל המשא הנזירי , כהן כתב כיצד "הלילה בא", בשעה שהוא נכנס אל תוך החשכה כדי לחזר אחר עלמת הבדידות שלנו. כאן אני חש כאילו הלילה נרתע ונסוג, והאור נכנס. ההפתעה הראשונה באלבום הוא עד כמה ההפקה המוזיקלית מגוונת, פרחונית כמעט. המבצע מדלג מסגנון אחד למשנהו כדבורה מזמזמת בין הפרחים . בפעם הראשונה ששמעתי את האלבום דמינתי לעצמי סדרה של אובייקטים מסודרים זה אחר זה על השולחן, כולם מעוגלים, כמו כדורים צבעוניים מבהיקים , שלמים לכשעצמם וצלולים, אך לא מצביעים על דבר מלבד עצמם. ניתן לומר כי זוהי מעין הצעה לבוקר יום ראשון, בבית, בשמש.

יותר מכל כותב שירים חי אחר, כהן סבל מהשערות רבות שהועלו לגבי חייו, או לפחות "חיי הצללים" שלו , זוהי אגדתו. אנשים נתפסים לשירים שבהם מופיעות נשים, או משתמשים במילה מרכזית אצלו :"עירום" (לרוב הכוונה היא מטפאורית) ולעיתים קרובות מחמיצים את הנקודה. השיר השני כאן מקניט אותנו עם אותו הכהן לו אנו מצפים: נשים, עירום, קריאה-"הבט בי לאונרד". העובדה שהוא משתמש בשמו שלו , שוב ושוב, היא כמעט מעין דרך להדגיש שהוא מדבר על דמות הנעה בעולם, בתוך שמועות, בטורי הרכילות, בהשלכות של המאזינים. בשיר שני זה, לאונרד נפרד.

השירים האחרים מפתיעים את המאזין בשלמות שלהם , או אם להגדיר זאת באופן אחר , בחוסר הרצינות הברורה שלהם, החופש שלהם מעומק נראה. הם שקופים: רשומות ממחברות או רשימה של מתכונים התלויה על דלת המקרר. כאשר אתה מצפה שכהן יעמיק אל תוך השיר ויספק ורסיה חדשה, מהלך חדש, כפי שתמיד עשה בעבר, הוא לוקח צעד לאחור ונותן לנו שוב את אותה הורסיה. כשאנו מצפים ממנו שיפתיע, כפי שתמיד עשה, בחרוז לא צפוי, הוא מפתיע אותנו במילה הצפויה ביותר. לעיתים קרובות, המילים הן מפורקות, כאשר המבצע עורך ניסויים במזמור, מילות כישוף, המקום שבו המוזיקה הופכת למשהו שהוא יותר ממוזיקה , קרובה יותר לתפילה או לדקלום ריטואלי. "ורגליך לבנות מהחורף".

וכל אותה עת, הקול שלו, שכבר החל להעלם מהעין ב Ten New Songs , שם שרון רובינזון , שותפתו להפקה , הובילה בשירים רבים, מוסיף  להתפוגג עוד ועוד , מתרחק מאיתנו , עד ששרון רובינזון ואנג'ני ת'ומס משתלטות  ומחליפות את קולו האפל בקישוטים מלאי אור משלהן. במובן מסוים זהו טקס של פרידה.

בפעם הראשונה שהקשבתי לאלבום זה, לא יכלתי שלא לתהות מה יחשבו עליו המאזינים. רבים ממעריציו תרים אחר פואמות ארוכות , מחוספסות מאת לאונרד כהן, תרים אחר משלים ומלמולים תיאולוגים. הם אינם מוכנים לשירים שהם כה ישירים ומלאי אויר צח, כמו שיר לירי מהמאה השש-עשרה. הוא נותן לנו ביסודו של דבר, נקודות, רגעים ,דברים שהוא עשוי היה ללקט עבור מכתב לידיד.אין כאן צירוף מקרים, אני בטוח בזאת- דברים הם מדויקים באלבומים של לאונרד כהן-שבחוברת המצורפת לדיסק, מופיעות סקיצות בכל מקום , פשוטות,  מוזרות למראה, ובהרבה עמודים הציורים מטביעים את המילים.

כל מי ששולח ידו בכתיבה יודע כי קשה לתפוס שקיפות לפחות כפי שקשה לתפוס מסתורין. מסתורין משמעו תפיסת כל מה שמעבר לאני (או בתוך האני , הSelf ) . שקיפות משמעה תיעוד של כל מה שמחוץ לאני , שהוא עצמאי ולא תלוי בו. בדרך כלל, כאשר אנו מתארים משהו, אנו מעכירים אותו במחשבות שלנו, בהשלכותינו, בתקוות שלנו כלפיו, בבלבול שלנו. לתת את הדבר בדיוק כפי שהוא, הוא לעיתים קרובות הדבר הקשה ביותר, וזאת הסיבה  שאנו  מעריכים את "החיים הדוממים" בציוריו של סזאן , או מריצה קטנה ואדומה בפואמה של ויליאם קרלוס ויליאמס.

זה גם הדבר שהכי קל לזלזל בו, או להתעלם ממנו. אני יכול לדמיין מבקר מוזיקה שישמח באופן שבו תקליט זה , באופן מילולי ממש (תקליט=תיעוד באנגלית) הוא תיעוד של חיים, של יום- פותח דלת להכניס צבעים חדשים., אך הפרשן עשוי להיות מבולבל בשל העובדה שהמילים פשוט ניצבות שם, לא מנדבות דבר מלבד עצמן . אין בהן אף סיבוב, אף ביאור. באופן מסורתי, כהן תמיד היה קולו של מאבק, של קונפליקט וחיפוש. כאן הוא הופך למשהו שקשה לנו יותר לקבל, לקול של קורת רוח. זה כאילו הוא הסיג את עצמו מהדברים כדי לומר: "זה מה שהם, אין להם כל צורך בי".

כאשר ניסיתי לעכל את האלבום, שהינו חמקמק בדיוק מכיוון שהוא נמצא במרכז שדה הראיה, מואר, פחות חבוי או בצל מהרגיל אצל לאונרד כהן, חשבתי על הפואמות של היפאנים בינהם אני חי.  פעמון מקדש, עלי כותרת. צפיה בעולם עבורם הופכת לצפיה בריטואל, אפילו בדת. אכן, מהפירוש הישיר שלהם את העולם, אותה מכלאה מקבלת את הקסם שלה, מהמקום שבו ויליאם קרלוס ויליאמס לקח את המריצה שלו. תורת הזן אומרת לנו להביט במה שלפנינו ובמה שלרגלינו. אין צורך לחפש אחר הארה, יופי או חכמה אנליטית, אין צורך לחפש אחר משמעות או עומק. כל זה שם- לנגד עינינו.

חזרה לראש העמוד

סיפור על הצלחה וחושך

BBC News

16.7.04

לאונרד כהן מציין את יום הולדתו השבעים שחל בספטמבר, בהוצאת תקליט אולפן חדש. חדשות הבי.בי.סי אונליין סוקרים את חייו ואת הקריירה של הפרפומר הותיק.

שירי הערגה והיאוש של לאונרד כהן הפכו את שמו לשם נרדף למוזיקה המעוררת צער ודכאון –זאת למרות השימוש בהומור שחור הניכר בהרבה מיצירותיו.

אך  את שמו בתחילה רכש היוצר הקנדי  כמשורר וכסופר.

כהו נולד ב 1934 למשפחה אמידה במונטריאול, קנדה, והושפע עמוקות ממותו של אביו שנפטר כשלאונרד היה בן תשע- דבר שהעיב רבות על המשך חייו.

כהן הקים את להקתו הראשונה , ה Buckskin Boys  כשהיה בן שבע עשרה, ופרסם ספר שירה שאותו הקדיש לזכר אביו ב 1956.

ב 1959 זכה כהן במלגת אומנויות בס"כ אלפיים דולר שאותה ניצל למסעות ברחבי אירופה, ובסופם השתקע באי היווני הידרה (Hydra).

סופר

ההצלחה הראשונה היתה מסחררת. כשיצאספרו הראשון  The Favourite Game התעורר קושי להבטיח את הפצתו בצורה בטוחה בקנדה, לאחר שפורסם קודם לכן בלונדון ב 1963.

הספר שיצא אחריו, Beautiful Losers –אודות משולש רומנטי, גרם לתגובות זעם במולדתו. "זה הספר הדוחה ביותר  שנכתב אי פעם על אדמת קנדה" זעמה ביקורת אחד בעוד ביקורת אחרת כינתה את הספר "אוננות מילולית".

למרות תמיכה שהגיעה ממקורות אחרים, שהכתירו אותו כג'יימס ג'ויס הבא , התקשה כהן לפלס את דרכו כסופר.

כהן עזב את יוון ועבר לנאשוויל, ובסוף 1967 יצא לאור אלבום הבכורה שלו-

 The Songs Of Leonard Cohen  . התכנים העגומים של האלבום מצאו להם הד בקרב קהל אוהד ברחבי העולם , ופילסו את דרכם אל הפופולריות של  מוזיקת הפולק שהתגלתה מחדש.

זמרת הפולק ג'ודי קולינס שידלה את כהן החרד להופיע איתה על הבמה בניו יורק. כהן נתקף חרדת קהל וירד מהבמה, מה שהדגיש את דימויו של כהן כפרפורמר רגיש ביותר.

האלבום Songs From A Room  , שיצא ב 1971  כלל את השירים : Story of Isaac ו

Bird On A Wire  -שיר שזכה לגדסאות כיסוי רבות מאת אמנים רבים.

קריאה חיוורת לתמיכה

התפוקה היצירתית שלו דעכה במהלך שנות השבעים , יחד עם הקריאה שלו לתמיכה. אך עם זאת  הדבר לא מנע ממנו לפרסם כמה מיצירותיו הטובות ביותר בתקופה זו, כמו למשל השיר Famous Blue Raincoat  מתוך האלבום Songs of Love and Hate  .

Chelsea Hotel  שהופיע באלבום New Skin For The Old Ceremony  היווה מעין דיווח על מפגש מיני עם ג'אניס ג'ופלין , זכרון מימי השתיכותו לסצנה הניו- יורקית בסוף שנות השישים.

הדבר סייע באישוש המוניטין שיצא לו כרודף שמלות, כהן ציין לאחרונה: "לעולם איני דן במאהבות שלי או בחייטים שלי".  שיתוף פעולה עם המפיק פיל ספקטור ב1977 הניב את האלבום: Death Of A Ladies Man  , אלבום שכהן התכחש לו מאוחר יותר.

בשלב זה נראה היה שהקריירה של כהן נוטה להשאר לוטה בערפל , זאת עד 1987, כאשר ג'ניפר וורנס, זמרת הליווי של כהן, הוציאה את   Famous Blue Raincoat , אוסף גרסאות כיסוי לשיריו של כהן.

אלבום זה, ותכנית תעודה של הבי.בי.סי ששודרה לאחר מכן, מיקדה את תשומת לב הקהל לאלבום הבא של כהן:  'I’m Your Man שהצליח, בין השאר , בזכות השיר הידוע : First We Take Manhattan .

אך לאחר האלבום The Future שיצא ב 1993  , כהן נעלם מהסצנה.

בודהיזם

ב 1996 כהן הוסמך כנזיר זן במרכז הזן שבהר באלדי בסן ברנדינו, קליפורניה.

כהן, שקיבל את השם Jikan (השקט/הדומם) , התגורר במרכז במשך שנתיים,זאת  בעקבות ענין שפיתח בבודהיזם עוד בתחילת שנות השבעים.

לקראת סוף שנות התשעים כהן החל להעריך מחדש את חייו , וגילה שהדכאון מתחיל לסור מעליו.

"התבוננתי בקרני השמש שהתנוצצו על כנפי הכרום של המכוניות וחשבתי "היי, זה יפה". אמרתי לעצמי: "וואו, כך בטח כולם מרגישים". הרקע של ניתוח עצמי שליווה אותי כל חיי, נעלם", כך סיפר בראיון שהתפרסם בעיתון ה"אובזרבר" ב 2001.

אלבום חדש, Ten New Songs , יצא לקול תשואות ב 2001.

לאונרד כהן יציין את יום הולדתו השבעים בהוצאת אלבום חדש : Dear Heather  , שיכלול תריסר שירים חדשים.

האלבום זכה להשמעת טרום בכורה בפני קהל מאזינים בכנס מעריצים שחל בחודש שעבר בניו יורק. הכנס כלל בין השאר, סיורים מודרכים בעיר בנקודות ציון הקשורות לחייו של כהן.

למרות העליות והמורדות בקריירה שלו, בסיס המעריצים של כהן נשאר איתן ומחוייב, מה שמבטיח שתמיד יהיה קהל ליצירותיו הפונות לצד האפל של החיים.

חזרה לראש העמוד